עגמומיות כללית, חוסר וודאות לגבי העתיד הקרוב (!), נזקים כלכליים מצטברים וכאב מפלח על הנופלים בצוק איתן- כל אלה נרקמים למציאות שבה בלתי אפשרי לקיים כנסים, אירועים או הדרכות בארגונים. כמו האבסורד של לפרסם מותגי מותרות בפריים טיים, לשמוע פרסומות מנותקות ברדיו כך נראה תלוש מהמציאות לאסוף את העובדים לשמוע הרצאה על מוטיבציה או לשפר להם מיומנות כזו או אחרת של מכירות. זה כל כך הזוי שההנהלות מבינות שעדיף לדחות את הפעילויות. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שצריך להיות מצב כל כך קיצוני כדי לעורר מנכ"לים שיבינו כי 'עסקים כרגיל' לא מתאפשר יותר. זה כבר כמה שנים שאני שומעת בארגונים שהעובדים לא גומרים את החודש, שהלחץ הוא בלתי סביר ושאיום עתידם מרחף מעל ראשם ומשתק אותם. אני מוצאת עצמי מסבירה בהרצאות ובתהליכים כי הפער ההולך וגובר בין הנהלות לעובדים הוא כל כך גדול שבמרבית המקרים העובדים ציניים ומסתלבטים על ההנהלה התלושה שלהם, עונים תשובות שהיא רוצה לשמוע ומשחקים את המשחק שמבקשת מהם. הכל הצגה. הצגה הדדית בין הנהלות לעובדים. יותר מכך, הצגה בין הנהלות למנכ"ל ואפילו הצגה בין מנכ"ל לבעלים. והיה כבר מי שאמר שהכלבים נובחים והשיירה עוברת..
זמנים כמו עכשיו קורעים את המסכה המזויפת והאמת הערומה מתגלה. ארגונים משקיעים כל כך הרבה משאבים בדברים עקומים, מזויפים וחסרי תוחלת במקום בבניית יסודות איתנים של הוגנות, אמון ויצירת ערך. (כמעט) כל תהליך ארגוני שמתבטל כעת כמו (כמעט) כל פרסומת שיורדת מהמסך כנראה שמראש היו מנותקים מהמציאות ומיותרים, אבל בתוך הקקופוניה שהיתה כאן טרם המלחמה ההנהלות בכלל לא שמו לב לכך..
