לקחתי הרבה אויר וצללתי פנימה!

החלטתי לקפוץ למים ולקפל 18 שנות ניסיון בעולם האמיתי לתוך העולם הווירטואלי.
הסבירו לי שחייבים לעשות את זה.

עבורי מדובר במשימה מאד מאתגרת כי עד לפני מספר שבועות:
א. לא השתמשתי ברשתות חברתיות, לא חיפשתי בגוגל, ולא פעלתי בפורומים.
ב. לא הבנתי מי עושה את זה.
ג. לא קלטתי מתי לעזאזל יש לאנשים זמן לעשות את זה.
ד. לא הבנתי מה יצא לי מזה בכלל.

עד לפני שנה ביטלתי מכל וכל את הרעיון. הייתי נגד. אנטי. בפרנציפ לא רציתי להיכנס לדבר הזה. הוא נראה לי פלסטיק, לא אמיתי, ראוותני על פארש, צעקני, ילדותי, מתלהב ובעיקר בלבול מוח מטורף וזולל זמן ואנרגיה שמתאים לאנשים משועממים.
ואז הגיעה השנה האחרונה ופגשתי אנשים אינטיליגנטים ורציניים שפקחו את עיניי והסבירו לי את מה שלא ראיתי. את השכבה העמוקה יותר שמסתתרת ברשת, את עומק הידע והשיח שאפשר לקיים, את התועלת העסקית שבדבר ולמען האמת גם את אוסף האנשים שעושים רעש גדול ברשת מבלי שיש להם באמת על מה.
אני מודה. זה עבד! החלטתי ללכת על זה.

אז מה הדבר הראשון שעשיתי? את הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב. ללמוד!
חוץ מלדעת ללמוד לא עמד לרשותי דבר. לא היכרות עם הרשת. לא אהבה לפייסבוק. ולא סבלנות לטכנולוגיה. אבל אם זה מה שיש, החלטתי שעם זה אנצח.
אז קפצתי למים.
עם קצת עזרה מצאתי הרצאת TED של ג'וש קאופמן בשם '20 השעות הראשונות – איך ללמוד כל דבר שבעולם' (ראו את הוידאו למטה) ופעלתי על פי מה שהוא מציע:

צעד ראשון: הגדירו את רמת הביצועים המיוחלת
הרעיון הוא לענות על שאלות כמו: מה אני רוצה להצליח לעשות? התשובה שלי היתה 'להפוך את הטכנולוגיה לחלק יומיומי מחיי; שלא תגרום לי למאמץ ותסכול, שאוכל לייצר מוצרי תוכן יוצאי דופן;
איך נראית הצלחה? בשבילי מדובר בלנהל שיח עם הלקוחות שלי, להיות פעילה בפורומים, לתת מענה לשאלות שמפנים אליי במייל ובפייסבוק, לקבל פידבקים בזמן אמת, וכד'.
הדבר החשוב הוא דיוק. ככל שהתשובות שלכם תהיינה יותר מדויקות וחד משמעיות, כך יהיה קל למצוא דרכים להשיג את התוצאות במהירות ובאפקטיביות.

צעד שני: לפרק את המיומנויות הנדרשות לתת-מיומנויות
כאן הכוונה היא להצליח לפרק את העשייה הגדולה והמורכבת לחלקים קטנים יותר. הרי כל דבר שאנחנו יודעים לעשות מורכב מערימה של מיומנויות אחרות. אז פירקתי את התחום לשני חלקים: תשתיות (מיתוג, אתר, בלוג, תכנים) ותחזוקה שוטפת (כתיבת תכנים, קידום ושיווק ונוכחות פעילה).
אח"כ פירקתי כל אחת מהקבוצות: למשל, בנושא של כתיבה שיווקית הבנתי שהעובדה שאני יודעת לכתוב בחיים האמיתיים אינה רלוונטית לכתיבה שיווקית ברשת ולחוקיה. בנושא של רשתות חברתיות הבנתי שיש הבדל בין "לימוד נושא הרשתות החברתיות כצרכן תוכן" לבין "לימוד נושא רשתות החברתיות כספק תוכן", ועוד ועוד ועוד.

צעד שלישי: מחקר
אזהרה: שלב זה יכול להפוך לסחבת!
הרעיון הוא לרפרף ב 3-5 ספרים בנושא, לקחת קורס, להיכנס לאתרים מקצועיים מהתחום, לקחת שעות ליווי מקצועי. המטרה היא למצוא מה הם הדברים המרכזיים שחוזרים על עצמם אצל כולם, ולמעשה, להצליח בכך לדלות את המוץ מן התבן. לדעת במה להתמקד ומה הכי חשוב להתחיל ללמוד כדי להשיג את התוצאות שהוגדרו בצעד הראשון.
מבחינתי, הבנתי שאני צריכה להתמקד בכתיבה עצמאית שלי. הבנתי את חשיבותה של שורת הנושא (והשפעתה העצומה על אחוז פתיחת הפוסט), את מרכיביה השונים של התקשורת ברשת, ושהכי חשוב זה פשוט להתקדם ולזוז.
ללמוד תוך כדי תנועה היה הדבר שחזר על עצמו אצל כולם. הבנתי שצריך להתחיל לזוז גם אם התשתיות עוד לא מושלמות, וגם אם עוד אין לי את כל התשובות לכל השאלות.

לצלול! אבל לא לטבוע במחקר…

צעד רביעי: להסיר מכשולים לתרגול
אתם רוצים שמשהו יצליח לכם? אתם באמת רוצים תוצאות כפי שכתבתם בסעיף הראשון? אז אין מנוס אלא לתרגל. יש כל כך הרבה הסחות דעת והפרעות שפשוט קשה לשבת בשקט ולעשות את מה שצריך. אז עשיתי מעשה: יצאתי מהבית ושכרתי לעצמי משרד. עד היום את רוב העבודה עשיתי אצל לקוחותיי. כעת, כדי להיות פעילה ברשת ובכדי שאוכל לכתוב ולייצר מוצרי תוכן, כדאי שאקדיש לכך זמן ראוי ומשאבים. את זה אין סיכוי שאצליח לעשות תוך כדי המולת היומיום בבית.

צעד חמישי: התחייבות מוקדמת ל 20 שעות אימון ממוקדות לפני שמתחילים
למה? ראשית, זה מבחן רצינות לעצמכם. אם הדבר אינו שווה 20 שעות מזמנכם, עזבו. עדיף שלא תתחילו בכלל.
שנית, כל מיומנות חדשה היא קשה והשעות הראשונות הן הכי מתסכלות. כלום לא מצליח ונורא קל להישבר. במקרה שלי, למשל, מדובר בהמון דברים פשוטים לכאורה שאין לי מושג איך עושים: להעלות תמונות ולתייג, לקשר פוסט לסרטון, לקשר בין וידאו לנייר, להגיב, ועוד ועוד.
שלישית, 20 שעות הן מספיק זמן כדי לעבור ממצב שאתם לא יודעים כלום בנושא מסוים, למצב שבו אתם ממש טובים בו. יחד עם זאת, זה לא מחסום כניסה גדול מדי ואפשר לעמוד בו.

לסיכום, ללמוד ללמוד זה דבר מאוד חשוב. תכל'ס, זה מביא תוצאות ומאפשר לקטוף פירות במהירות. במקום לבזבז מאמצים נקודתיים, קצת פה, קצת שם, להיתקע בשלב התסכול ואז להישבר, לעזוב ולפרוש מהנושא שרציתם לדעת – פשוט שווה לפעול לפי הטיפים הללו.

אשמח לעצות חכמות מניסיונכם האישי ואפילו לראות מה הצלחתם לייצר אחרי רק 20 שעות לימוד.

השבוע הייתי בשני תיכונים כדי להיפגש עם המורות של בנותיי.
החוויה הראשונה עם בתי הבכורה. נערה רצינית ומשקיענית ברמות הגבוהות של המילה. לא משנה כמה היא מקבלת במבחנים, בתעודה מורידה לה המורה מינימום 5 נקודות ממוצע הציונים שלה. למה?
כי היא שקטה מדי. היא לא מצביעה ולא משתתפת ולכן בהערכת ה"תלמידאות" (שמעתם על זה?) היא נכשלת.
במילים אחרות, הילדה מכינה שיעורים, שוקדת על הלימודים, שולטת בחומר, מצליחה במבחנים אבל… לא עושה רוח וצלצולים, לא מצביעה ולא מתחנפת למורה.
ניסיתי להסביר למורה שילדים מופנמים כמו בתי, הדבר האחרון שמעניין אותם הוא להצביע ולהילחם על זמן אוויר ותשומת לב. מנגד, אם היתה פונה אליהם ושואלת, סביר שבכל פעם תקבל תשובה חכמה ומנומקת. "אני לא יכולה לפנות. יש לי מספיק תלמידים שרוצים לדבר" היא עונה. "יופי!" אני משיבה ומנסה להסביר לה ש"התלמידים שמצביעים הם טיפוסים מוחצנים שהלמידה שלהם היא דרך דיבור. הם חייבים לדבר. אפילו אם הדיבור לא קשור לנושא. אחרת הם משתעממים ומאבדים עניין. אבל מה זה קושר למופנמים? ילדים מהזן המופנם לא צריכים את זה כדי ללמוד. לעיתים אפילו להיפך. זה רק מלחיץ אותם" אני מסבירה לה ללא הועיל. השיחה נמשכת ואני מנסה, בכמה דקות, להסביר למורה את אחד הדברים הבסיסיים ביותר שכל מורה צריך לדעת וזה שתלמידים מטיפוסים שונים, צריך ללמד בדרכים שונות, לאתגר בדרכים שונות ולמדוד בדרכים שונות. מורה מוחצנת, כמו במקרה הספציפי הזה, מתחברת לתלמידים מוחצנים, כאלה שעושים רעש מדברים משתתפים ומצחיקים. היא צריכה אותם כדי להרגיש שהיא בסדר. מבחינתה, המופנמים לא מבינים את החומר ("כי אחרת היו משתתפים"), ההצלחה שלהם במבחנים היא תמיד סוג של 'פוקס' ולכן ברוב חוצפתה היא נותנת להם ציון נמוך ממה שמקבלים במבחנים.

החוויה השנייה היתה עם בתי המוחצנת. טיפוס של 'רגש'. תיכון אחר. מורה אחרת, טיפוס של 'ראש'.
הטענה שהילדה חוצפנית. "למה חוצפנית?" שאלתי. "כי היא לא משתפת פעולה עם קוד הדיסטנס שאנחנו מנסים לבנות בין שכבת ט לשכבת יא", עונה המורה. "ובשביל מה הדיסטנס?" אני מקשה. "כדי לעודד אותם לתרום ולעבוד יותר טוב במגמה שלהם" עונה המורה ופורסת משנתה על הנעה ומוטיבציה. מאיפה להתחיל.. אני שואלת את עצמי בלב ולא מבינה איך מחנכים במדינה לא מקבלים רשימת קריאת חובה ממשרד החינוך כל שנה כדי ללמוד קצת על התפתחות התחומים בהם הם מתיימרים להבין. קריאה של ספר אחד חדש בשנה על מוטיבציה היתה עושה פלאים למורה הזו, שלא לדבר על ספרים בתחומים משיקים. בכל מקרה, אני ממשיכה "אם הייתם מחפשים את הדרך הכי אפקטיבית לכבות מוטיבציה אצל טיפוס מוחצן – זה להכניס אותו להיררכיה ולמנטאליות של דיסטנס בגלל גיל" אני מסבירה לה. מוחצן עובד בשביל להיות מספר אחת. רוצה להוכיח. להתבלט. לפרוץ גבולות. לקבל הכרה והוקרה. אבל עושה זאת כשמרגיש 'שווה בין שווים'. אין לו שום עניין לעבוד 'תחת' מישהו. בטח אם ה'תחת' הזה לא זכה במעמד הזה אלא בגלל שנולד שנתיים קודם..
באסיפות הורים אני מוצאת אותי בתפקיד של אמא שלי, בזמנו. מנסה להסביר למורה את מה שהיא לא מבינה. במקרה הטוב אני פוגשת מורה שרוצה להבין וללמוד. במקרה הפחות טוב והיותר שכיח זה בדיוק להיפך. לא מעניין אותה והיא בכלל מופתעת איך זה שאני לא 'יורדת' או 'נכנסת' בילדה. במקרים הללו, בדרכנו הביתה, אני מסבירה לבנותיי איך להתאים עצמן למערכת, לשחק את המשחק ולתת למורים את מה שהם רוצים. חנופה? חנופה. הצבעה? הצבעה. ראש קטן? ראש קטן. העיקר לצאת מהמערכת הזו עם כמה שפחות שריטות.

"האם חשבתם על האפשרות לשחרר אותו בחזרה לטבע?"

ואם יש בית ספר שרוצה שאבוא להסביר למורים מה זו טיפולוגיה ואיך היא יכולה להפוך את העבודה שלהם לרבת ערך, מעודדת למידה, כלי אפקטיבי להפחתת הפרעות בכיתה, כלי מוטיבציוני לתלמידים מתקדים כמו גם למתקדמים – תעבירו להם את הפוסט הזה.

בית הספר הראשון שיצלצל יקבל ממני הרצאה בהתנדבות.